אוצר התמונות ארכיון סרטיה זכרון והנצחה מורשת
מוזיאון הפלמ"ח עמותת דור הפלמ"ח
תערוכות

יד לגח"ל - ניצולי השואה במלחמת העצמאות


בתצוגה המוזיאלית ארבעה חלקים:
* דרכי מילוט והגעה לארץ ישראל
* השתתפות וקליטת לוחמים במלחמת העצמאות
* השתלבות בהקמת המדינה
* תערוכת מוצגים ומסמכים

הקמת התצוגה נעשתה בסיוע ועידת התביעות.
התצוגה נמצאת בשלבי הרצה.



מכחול וזיכרון

לודביג בלום מצייר את המאבק לעצמאות 1946 – 1948.


אוצר: זאב לכיש מהל מוזיאון הפלמ"ח.

מעצב: חב' "עיצובים".

התערוכה, בקומת המבואה של "בית הפלמ"ח" מורכבת מתמונות שצייר לודביג בלום בשנים 1946 – 1948 כשהיא נעה סביב שלושה צירים:

ציר ראשון - פיצוץ גשר א-זיו
שני ילדיו של בלום:- דבורה הבכורה, ואליהו (אלי) - הצטרפו לפלמ"ח והשתתפו בפעולותיו. ב"ליל הגשרים", בליל 16/17 ביוני 1946 נהרג אלי, בן התשע עשרה וחצי, בפעולה לפיצוץ גשר א-זיו צפונית לנהריה. אירוע דרמטי זה השפיע על כיוון יצירתו של בלום בשנים הבאות. הוא צייר את גשר א-זיו, דיוקן של בנו, אלי בלום שצויר כשנה לאחר מותו, על רקע הרי הגלבוע, ודיוקנאות – על פי צילומים - של שלושה-עשר נופלי הפעולה. רק חלק מהדיוקנאות השלים בלום בצבעי מים. את השלמת העבודה לקח על עצמו, שנים מאוחר יותר, חברו של בלום הצייר הירושלמי יוסי שטרן, כשהוסיף צבע לדיוקנאות שלא הושלמו.

ציר שני - ירושלים במלחמה

בלום ורעייתו לא עזבו את העיר בכל תקופת המצור והמלחמה. חרף גילם התנדבו לסייע בשירותי המתנדבים של "משמר העם" של ארגון ה"הגנה". בלום מילא תפקידי שמירה ולכל גזרה בה שמר, ולכל עמדה בה ביקר, והיו אלו הקדמיות ביותר, הביא עימו את פנקס הרישומים, ופעל כמעין "צלם-צבאי בלי מצלמה. ציורו המצלם משרת את הלוחמים ומעלה את מצב-רוחם". תוך כדי מלחמת העצמאות זכה בלום לאישור מיוחד מקצין המבצעים של חטיבת ירושלים, המאפשר לו "לבקר בעמדותינו או בקרבתן... לשם ביצוע עבודות ציור... נא להגיש לו את כל העזרה הדרושה". כך צייר בלום עמדות בימין-משה, בית-טאנוס וכנסיית נוטר-דאם.

מבין עבודותיו של בלום מירושלים של מלחמת העצמאות, אופיינית במיוחד היא תמונת הפיצוץ ברחוב בן-יהודה. בפברואר 1948 פוצצו הערבים משאיות תופת בלב ירושלים העברית. עשרות נהרגו ורבים נפצעו. בלום, שהסטודיו שלו שכן בבנין צייר תמונת שמן של הרחוב לאחר הפיגוע. חודשים ספורים לאחר מכן, ביוני 1948, עם התלקחות המלחמה עם הלגיון הירדני בירושלים, חדר פגז את תקרת הסטודיו, גרם הרס רב בחדר, ורסיס ממנו קרע את בד הציור.

תמונה מעניינת נוספת הינה של משה דיין. דיין מונה בסוף יולי 1948 למפקד הצבאי של ירושלים. בלום, כפי שנהג במקרים רבים, צייר את דיין בתחילה ברישום ובצבעי-מים ובהמשך המיר בסטודיו את הרישום לתמונת שמן גדולת-ממדים, כשהוא מציב את דיין בתוך 'רקע ירושלמי'.


ציר שלישי - המלחמה בנגב

בשלהי מלחמת העצמאות (אוקטובר-נובמבר 1948), יצא בלום לסיור מקיף בגזרות המלחמה השונות ברחבי הארץ. בכל מקום התקבל בהערכה רבה, הן בשל פרסומו כצייר והן בשל היותו אביו של לוחם פלמ"ח שנפל.

בלום צייר במקומות רבים אך פורה במיוחד היה ביקורו בנגב. בלום הגיע לבאר-שבע ימים ספורים לאחר כיבושה במסגרת מבצע "יואב". בליווי אנשי החטיבה יצא בלום לסיור במרחבי הנגב, כשהוא מצייר, כמנהגו, מקומות ואנשים.

בין ציוריו מהנגב בולטת סדרה של שלוש תמונות מקיבוץ נגבה, קיבוץ שהפך סמל לעמידת היישובים במלחמת העצמאות.

בלום הזדהה בכל מאודו עם מאבק העם וצבא הגנה לישראל לעצמאות. למחרת החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, כתבו לודביג בלום ואשתו מכתב נרגש לבתם: "...עבר עלינו יום גדול, אולי היום הגדול ביותר בכל חיינו, ואנו מרגישים שהקורבן שהבאנו לא היה לשוא, אף על-פי הלב כואב כל כך, ששמחתנו לא תוכל להיות מלאה".ואכן, באמצעות מכחולו חושף בלום את הזדהותו המלאה. תמונותיו מהוות ביטוי נאמן לרוח התקופה ומשלבות בין הזיכרון האישי לבן שנפל והזיכרון הלאומי של התקופה.


צדקת הדרך

משירי המאבק לעצמאות של נתן אלתרמן

אוצר: זאב לכיש מנהל מוזיאון הפלמ"ח וצוות המוזיאון.

מעצב: זאב אלדר

התערוכה, בחורשת "בית הפלמ"ח" מורכבת מעשרים הגדלות של קטעים משירי אלתרמן, כאשר לכל שיר מצורף צילום אופייני מקורות הפלמ"ח והתקופה.

נתן אלתרמן ליווה בשיריו את הפלמ"ח מהקמתו ועד אחרי פירוקו. לא בכדי נהגו לארגן קומזיץ טוב בפלמ"ח תוך "חלוקת עבודה":- "אני אביא את הכבש, אתה תביא את אלתרמן...".

אך לא רק את הפלמ"ח ליווה אלתרמן בשירתו.

בשנות המאבק בשלטון הבריטי ובמהלך מלחמת העצמאות כתב אלתרמן מאות שירים, לרוב במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר. ברובם היו אלו טורים אקטואליים, שבהם הביע את דעתו על אירועים פוליטיים, חברתיים וצבאיים שהתרחשו באותם ימים.

בשיריו הציב אלתרמן מראה בפני הציבור בארץ.

לעתים היתה זו מראה מייפה, לעתים מעודדת, לעתים הציגה סוגיות קשות, ולא אחת – אף היתה כועסת.

אולם בכל שיריו לא היה לאלתרמן כל ספק לגבי צדקת הדרך.

החשש מאובדן האמונה בצדקת הדרך הוא נושא אחד משיריו האחרונים של אלתרמן, אותו בחרנו כמוטו מרכזי לתערוכה.

היקף התערוכה ואופייה אפשרו להציג רק מבחר צנוע מהיבול העשיר של שירי התקופה של אלתרמן, אבל השירים שנבחרו מקיפים את מגוון הנושאים, בהם עסקה שירתו באותן שנים.

















הדפסה | שלח לחבר
חזרה